אב תשע״ח, קיץ, חופש. שנה וחודש אחרי שאבא שלי נפטר, מספרת רבקי כץ, שהיום היא אחת מהחונכות החשובות בארגון, אני ילדה בת 16 וחצי, צעירה בגיל ומבוגרת כל כך בעול החיים.

עד אז לא הגעתי לשום אירוע של ״זה לזה״. הייתי קצת בקשר עם הרבנית ועם מרים, החונכת של המשפחה, אבל למרות שהציעו לי שוב ושוב ואפילו התחננו שאבוא למפגשים, לשבת קבוצתית ואפילו למסיבת חנוכה, נמנעתי.

במחנה הקיץ הזה זה היה שונה. מרים, החונכת החכמה שלי, הבינה שקשה לי להגיע, אז היא ביקשה ממני להיות ״מדריכה״. לי כמובן זה היה תירוץ מושלם לרדת מהעץ. רק דבר אחד ביקשתי ממנה: אני מגיעה ישר ממחנה הסמינר, לא יהיה לי זמן לעבור בבית לקחת בגדים, אני חייבת שם מכונת כביסה... מה שלא סיפרתי לה, והיא בטוח הבינה: שבבית אין באמת מי שיכבס לי את הבגדים.

אני זוכרת את עצמי מגיעה, שקטה, לא מכירה אף אחת. כאב עצום דחוק לו בתוכי. שנה וחודש שאני אוגרת כאב, חששות, פחדים, נקיפות מצפון ורגשות אשמה. הגעתי ישר לארוחת ערב, קצת באיחור. התיישבתי לאכול, סביבי עשרות ואולי מאות בנות, ומיד משהו בי נרגע. הכל היה מוגן, המרחב היה בטוח ואוהב. לראשונה הרגשתי כמה טוב וכמה מרפא להיות בסביבה שמתמודדת עם אותם קשיים כמו שלי.

אכלתי ולא שמתי לב שאני זולגת דמעות. הלילות האחרונים עם החברות צפו לי, הרגשתי שם כל כך שונה. הן הצטלמו כל הזמן להראות אחר כך לאבא ואמא. כשאני חוזרת הביתה, אני האמא ל-6 האחים והאחיות הקטנים והמתוקים שלי. בערב, כשהן חייגו הביתה לספר חוויות, אני נכנסתי למיטה, התכסיתי בשמיכה, וכשאף אחד לא ראה ושמע, בכיתי את נשמתי.

בלילה הראשון התקשרתי כן לאמא. הקול שלה היה חלש, היא כל כך פירגנה לי: "רבקי, אני שמחה שאת נחה, את עובדת כל כך קשה כל השנה". אבל את השיחה סיימתי מהר, מי כמוני יודעת כמה קשה לה בלעדיי. נקיפות המצפון דפקו בי בעוצמה.

תוך כדי שאני חושבת ובוכה, האולם נהיה חושך. שונה לחלוטין ממה שחששתי, הייתי בטוחה שכולם יסתכלו עליי כמה אני "מסכנה". ואוו, טעיתי בגדול.

המנחה עלתה לבמה, זיהיתי אותה, היא הייתה בשבעה. האולם היה שקט וחשוך, והיא התחילה לזמזם, באומץ שאני לא מבינה מאיפה, את המנגינה ההיא, מהבוקר השחור משחור ההוא, שאני לא מסוגלת עד היום לשמוע. בהתחלה בשקט ששבר את הדממה:

"הלוויה של הפחד, החושך והבושה שלי, תצא בימים הקרובים מהלב שלי, להר המנוחות!"
"הלוויה של הבלבול, הקושי והבושה שלי, תצא בימים הקרובים מהלב שלי, להר המנוחות!"

כולם סביבי בכו. זה היה בכי שונה, בכי של קבלה, בכי של הרפיה, בכי של עוצמה.

ואז היא התחילה את המנגינה שאבא שלי האהוב ז״ל היה שר כל שנה בראש השנה, של הצדיק ר׳ לוי יצחק מברדיטשוב, עם מילים שהיא חיברה, מסר מלא עוצמה ואמונה: שאנחנו, היתומות שבעולם, מפסיקות להיות מפוחדות ומדחיקות. ואז הגיע השיא:

"יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא!"

וכולנו זעקנו יחד את המנגינה של החגים, אי, אי אי, אי אי אי אי אי!... ושוב: "יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא!", ושוב זעקנו, וחוזר חלילה...

אני יכולה לספר לכם עוד שעות על הערב ההוא, אבל אני רוצה להסביר בעיקר: כמי שקרוב ל-4 שנים השתתפה כ״מדריכה״ בארגון, ומהיום שאחרי חתונתה זוכה להיות ״חונכת״, אני ב״מחוברות״ (מערך החונכות לבנות בית הספר של ״זה לזה״), והסיפור שסיפרתי הוא מ״קשורות״ (לבנות התיכון והסמינר). מה שקיבלתי ב״זה לזה״, מאותו מחנה ועד היום שזכיתי להקים את ביתי, זה את כל החלל שהיה חסר לי.

החל מללמוד להתמודד עם החסר והטראומה, מפגשי העצמה וכלים רוחניים, חברה שמבינה ומקבלת אותי, ובהמשך, הדרכה מפורטת לבניית הבית שלי עם קשר בריא ולא תלותי. איך אומרים? נתנו לי חכות, ולא רק דגים.

ברוך ה׳ לי אישית לא היה צורך, אבל חברות שלי (אנחנו כמו אחיות, החברוּת שנוצרת שם היא מכתב בפני עצמו) קיבלו טיפולים פסיכולוגיים. ו״זה לזה״, בראשות הרבנית היקרה שהיא אמא ואבא שלנו, לא חסכו מעולם על שום דבר בשביל לבנות אותן רגשית ונשמתית, גם כשהיו אלה עלויות מטורפות.

וזה מה שאני, בעזרת השם, נותנת כיום למשפחות שאני מלווה, יחד עם כל המעטפת המקצועית שנותנים לי ב״זה לזה״: האירועים, הכנסים, הסדנאות, אנשי ונשות המקצוע, ימי הגיבוש, השבתות, הנסיעות, הברכות, התפילות והעידוד של גדולי ישראל.

אני מבקשת מכם: החלל ענק.
תסתכלו ליתומה אחת בעיניים, אתם לעולם לא תבינו את הכאב שלה.
שלעולם לא תצטרכו להיות בצד המקבל. תשמעו לרגע את הזעקה שלה.

אנחנו כאן כל השנה עושות הכל בשביל למלא אותו. בבקשה, תעזרו לנו למלא את החלל. אימוץ יתומה זה לתת לה תקווה לחיים!

לצפיה בסיכום הנופשון למאות עצומות זה לזה

חובתינו למלא את החלל