עוד בוקר עולה מהחלון, דומה לקודמו. רק מבחינתי החיים נעצרו?
פעם אהבתי. לקום בבוקר בתנופה, לפתוח חלונות, להשיל תריסים.
ולעמוד עם מלכי התינוקת על האדן הצר, היא – כלומר אני – הייתה מנופפת לו לשלום.
למה לי לפתוח את החלון?
כדי לראות את כל אלו שהולכות לעבודה ויודעות שהיום בצהרים הן יחזרו לבית
שבו מחכה להן – בן הזוג?
מילא אם בעלי היה כאן, לעזור לי להתמודד…
הבלים. בחיוך אווילי אני בכל זאת מזיזה חצי זגוגית.
אין לי באמת ברירות, אלא רק אני לפנות אליך באופן אישי.
אנא, תן לי את הכוח לאסוף את השברים ולשקם את חיי.
איך? היכנס עכשיו….
